שהיד

הגבולות בין מציאות לדמיון ובין בירוקרטיה לפנטזיה מיטשטשים בסרט האוטופיקטיבי הזה. הבמאית נאבקת כדי להיפטר מתואר הקדוש המעונה "שהיד" בשמה, אולם סבא רבא שלה שהוכתר בעבר כקדוש מעונה, מתעמת איתה. בשילוב אבסורדי של הומור, מוזיקה ובימוי, נרגס קלהור יוצאת למסע בעקבות שורשיה האיראניים.

ביצירתה הקולנועית האוטופיקטיבית הבמאית נרגס קלהור חושפת מתח מורכב בתחום פוליטיקת זהויות. שאלת הזהות הנשית בין ארץ מולדתה איראן לבין גרמניה עומדת במרכז וכך גם שאלת השפה המעצבת את הזהות הזאת. נרגס קלהור מבקשת להיפטר מהחלק האמצעי בשמה, "שהיד", שמשמעותו "קדוש מעונה", ומהווה עול כבד עבורה. מקור השם בסבא רבא, שזכה בתואר הכבוד הזה על פי מיתוסים דתיים ופוליטיים באיראן והעביר אותו לצאצאיו בלי לבקש את הסכמתם.

נרגס קלהור מתמודדת עם המורשת הזאת בהומור רב ובכמה טכניקות אומנותיות קולנועיות: הסב האגדי מופיע יחד עם חבריו כדמויות של רוחות רפאים, המנסות לרקוד סביב הכפיל הקולנועי של הבמאית ולזכות בו מחדש. המצלמה מרחפת איתם דרך סרטים קולנועיים ובאותו הזמן הגיבורה נאלצת להתמודד עם מכשולים בירוקרטיים וחוות דעת פסיכולוגיות. מציאות ודמיון, תיעוד וביצוע, תיאטרון, משחק צללים והמסורת האומנותית הפרסית משתלבים זה בזה בשילוב  דו־שכבתי, המונע בידי מוזיקה והומור אבסורדי.

תמונה: © Leonie Huber